מערכות יחסים שנגמרות בגירושין מעלות איתן שאלות רבות. אחת השאלות המשמעותיות היא בנוגע לעזיבת הבית.
האם יש חובה על אחד מבני הזוג לעזוב את הבית או שמדובר בהחלטה משותפת? ומה הדרך שתהיה טובה ביותר עבור היום שאחרי הגירושין.
האם קיימת חובה בגירושין שאחד הצדדים יעזוב את הבית?
החוק בישראל אינו מטיל חובה חוקית על עזיבתו של אחד מבני הזוג את הבית המשותף. לרוב מדובר בהחלטה טבעית שצריכה להתקבל לפי האופי של הקשר וניסיונם המשותף של הצדדים, שידעו את הטוב עבורם.
ישנם מקרים, בהם בית המשפט יורה על יציאה מהבית באמצעות צו. זה יקרה כאשר מי מבני הזוג מבצע פעולות שמקשות על השלמת ההסכם. מכיוון שמדובר במהלך רגיש מאוד, לצדדים עצמם ולגורמים נוספים, ראוי שיקרה בהסכמת שני הצדדים מי יהיה זה שיעזוב.
יציאת אחד מבני הזוג מהבית תשפיע מאוד על הילדים ועל המרקם החברתי שלהם. לכן, חשוב מאוד שהילדים יישארו בבית שהם מכירים ביחד עם ההורה שלא נדרש לצאת מהבית. כדי לצמצם את חווית גירושי הוריהם עד כמה שניתן.
עזיבת הבית בידי הגבר תוביל לקבלת הכתובה ו'תוספת כתובה'
חוק יחסי הממון אינו נותן משמעות למי שעוזב, לכן גבר שעוזב את הבית לא מפסיד את החלקים שלו בנכסים המשותפים של בני הזוג. גבר שעוזב את הבית לפני חתימת ההסכם יכול להוביל לעילה של תביעת הכתובה בתוספת כתובה, משום שהיה הדומיננטי בהחלטה.
הסכומים בכתובה עשויים להיות גבוהים במיוחד, משום שנוטים לזלזל בערך המשפטי של הכתובה. ערכה של הכתובה משמעותי וניתן להוסיף לצידו הסכם ממון שיפרט בצורה בהירה יותר את התנהלות בני הזוג במידה ויתגרשו, כמו למשל מי יעזוב את הנכס.
עזיבת הבית ע"י האישה עשויה להוביל להפסד המזונות
כאשר גבר ואישה חותמים על כתובה, הבעל לוקח אחריות לדאוג לאישה בכל מה שקשור לצרכיה הרוחניים והגשמיים. לכן, אם אישה תעזוב את הבית טרם חתימה על הסכם הגירושין יכולה להישלל ממנה הזכות לקבלת הכתובה והמזונות.
במידה והגבר עוזב את הבית לפני חתימת ההסכם, החובה לדאגה לצורכי של האישה מתקיימת עד קבלת הגט. במקרים מסוימים, אם האישה עוזבת את הבית, היא אינה מסוגלת לספק את שהתחייבה בכתובה ולכן היא יכולה להוביל לאי קבלת הכתובה ודמי המזונות.
עו"ד שמחה כהן מסביר כי במידה ואישה עוזבת את הבית ואינה עומדת בהתחייבותה, היא מפרה את החובה כלפי הגבר. אישה שנוהגת כך, יכולה להיחשב "אישה מורדת", ודבר זה יפגע ביכולתה לקבל את דמי המזונות והכתובה.
ישנם חריגים שמאפשרים את עזיבת האישה בלי שישללו זכויותיה. את החריגים הללו בוחנים לפי הנחיות הפסיקה של "קלה כנוצה". מדובר בעזיבה בנסיבות מוצדקות שהיא תצטרך להוכיח כמו, אלימות והשפלה או גורמים אחרים שמצדיקים גירושין.
בתי הדין הרבניים לרוב פועלים בצורה נוקשה בדרישת ההוכחות מהאישה. והן מבקשים ביסוס וראיות מוצקות שמצדיקות את עזיבת הבית. בית הדין למשפחה, פועלים אחרת ודרישותיהן מקילות באופן יחסי עם הנשים.
האם יש אפשרות להכריח בן/בת זוג לעזוב את הדירה?
האפשרות להכריח עזיבה תלויה בגורם מרכזי, שייכות הנכס. התוצאה משתנה אם מדובר בנכס ששייך לזוג עצמו, רק לאחד מהם או לצד שלישי.
אם הדירה שייכת לגבר, הוא אינו רשאי להוציא את האישה מהבית, לא בהחלטתו הפרטית ולא באלימות. אם ירצה שהיא תצא, הוא יגיש "תביעת פינוי". זוהי הדרך הפורמלית, אך אם לא יהיה פתרון לאישה הוא לא יוכל להוציאה מהבית.
כמו כן, במידה ויש ילדים מדובר בהחלטה משמעותית יותר ועד שלא יעמוד תחליף מגורים אין אפשרות להוציאם. גרושה ללא ילדים, תצא מהבית לאחר שתקבל מזונות משקמים שיסייעו לה בהתחלת חייה החדשים.
במידה והנכס שייך לזוג במשותף, אין אפשרות להוצאת אחד מהצדדים בכפייה. במקרה של מחלוקת בנושא הזה, יש צורך בהתערבות משפטית שתקבע מי מהם יישאר בבית. במידה והדירה שייכת להורי אחד הצדדים, הם רשאים לתבוע פינוי כדי שילדם יישאר בו.
התשובה למי מהצדדים עוזב את הבית בעת גירושין אינה פשוטה כלל. בצורה האידאלית של הליך גירושין, חשוב שהצדדים יפעלו בצורה שתהיה טובה עבור ילדיהם ועבורם בצורה הטובה ביותר.
לאור העובדה שהזוג יודע מה הכי טוב עבורו, אם הגיעו למצב שיש צורך בהתערבות חיצונית ככל הנראה התוצאה לא תהיה מוסכמת על שני הצדדים. לכן, ראוי לפעול בשיתוף פעולה שיניב עזיבה מוצלחת עד כמה שניתן.
